A Olmert ahora lo apodan ”caracol” : CORNUDO Y BABOSO !!!

Y ESTA OTRA ES DEL SHIMONCITO ”PERES PÍCARO”

El monstruo de Naharia,Samir Kuntar,confiesa con lujo de detalles como asesinó a Einat Haran,de cuatro años de edad.

אני, סמיר קונטאר
יום א’, 29/06/2008
אני שונא ציונים. יהודי שחי בישראל הוא ציוני. הוא מבצע פשעי מלחמה נגד הפלסטינים, שהם אחינו הערבים. ולכן הוא בעצמו בן מוות. כל הערבים צריכים להזהות עם הפלסטינים ולחסל את הציונים הפושעים. זה בדיוק מה שהיה לי בראש כשהובלתי עוד שלושה מחברי אל הפשיטה המפורסמת ההיא, שהרבה חשיבה צבאית עמדה מאחוריה והרבה תכנון מדוקדק הושקע בה. שימו לב למורכבותה: אימונים קפדניים, שרשרת פיקוד מסודרת, הפלגה בים סוער אל המעוז הישראלי בעיר הגבול ההיא, ירי על רכב חולף, השתלטות על בית מגורים, חיסול הציונים המתגוררים בו. אל ייקל הדבר בעיניכם, זוהי פעולה מסובכת. ואני, שעמדתי בראש הפעולה הזו, זכיתי לתהילה שאפילו אנדי וורהול לא חלם עליה; לא חמש עשרה דקות, אלא שלושים שנה. וכל זה בגלל שחיסלתי גבר ציוני ואיזו ילדה שבכתה על החוף. היה שווה.

שמי סמיר קונטאר. ב-‏20 ביולי אהיה בן ארבעים ושש. זמן טוב להתחיל בו חיים חדשים. בגיל הזה רבים מקציני הצבא הציונים יוצאים לפנסיה ונהנים מהחיים. גם אני הייתי בשירות צבאי במשך עשרים ותשע השנים האחרונות. הייתי אסיר לבנוני בכלא הציוני. נשביתי במהלך פעולה צבאית שביצעתי יחד עם שאהידים אחרים מהארגון שלנו. עכשיו אני חוזר הביתה.

אני רוצה לספר לכם כאן את קורות חיי. רבים מכם יודעים על כך משהו, אבל עכשיו אעשה זאת בצורה מסודרת.

נולדתי וגדלתי בכפר עביה שבהר הלבנון, סמוך לנמל התעופה של ביירות. היו לי עוד שני אחים וארבע אחיות. המשפחה שלי נחשבה לאמידה למדי, נורמטיבית. אנשים שקטים, לא פוליטיים, בסלון הבית היתה תלויה תמונה של כמאל ג’ונבלאט, המנהיג הדרוזי המנוח. אבל מעורבות פוליטית לא היתה. אבי היה איש מתון. שף שעבד בחברה בינלאומית. תחילה בלבנון, אחר כך בערב הסעודית. היה מגיע הביתה אחת לשלושה חודשים. אמא הייתה עקרת בית.

הגיבור שרצח פעוטה בת ארבע. סמיר קונטאר (מקור תמונה).

בעצם, חבל לחזור על כל זה. ממילא זה לא רלוונטי. לפני גיל חמש עשרה הלכתי לקורס לוחמים של הפתח. אחר כך הצטרפתי לארגון של אחמד ג’יבריל. כשהתפלגה משם חזית השחרור הפלסטינית של אבו עבאס הלכתי איתם. עשיתי קורס קצינים והצטרפתי לחוליה שהלכה לבצע פיגוע. המטרה היתה להשתלט על אוטובוס בין בית שאן לטבריה ולדרוש את שחרורם של פלסטינים שנכלאו בארץ. היינו אמורים לחצות את נהר הירדן בשחייה ואז להשתלט על האוטובוס. אלא שכבר בגבול, כנראה בעקבות הלשנה, חיכו לנו אנשי מודיעין ירדנים. נעצרנו מיד, נחקרנו ונכלאנו. הייתי עצור במשך 11 חודשים. שוחררתי בדצמבר 1978.

אחר כך ביקש ממני אבו עבאס לעמוד בראש חוליה שבה יהיו עוד עוד שלושה אנשים: אחמד אל-אבראס, עבד מג’יד אסלאן ומהנא סלים. הוא אמר לי שאנחנו צריכים לפגוע באוטו. כל אוטו. מה שיעבור. שאחר כך אנחנו צריכים להגיע לאיזה בית, כל בית שהוא, לחטוף משם אנשים ולשוב איתם ללבנון כדי שיהיו בני ערובה.

הגענו עם סירה לנהריה. הייתה שעת חצות. חושך מוחלט. כשהלכנו לאורך החוף התקרב אלינו מישהו. ראינו שזה שוטר ישראלי. דפקנו בו כדור והוא מת. המשכנו לנהריה. מבצע נאסר, כמו שאבו עבאס קרא לפעולה שלנו, הגיע לשלב הקריטי ביותר שלו.

היה ברור לי שאני רוצה להרוג יהודים. נכון, אני לא שונא יהודים, אבל אין לי שום דבר נגד ערבים שהכרחתם אותם להיות אזרחים ישראלים. היהודים הם הגרעין הלוחם שלכם.

הגענו לאיזה בית בנהריה. היה ברור לנו שאנחנו חייבים לפעול מהר כי מישהו בטח כבר הבין שיש כאן שוטר הרוג ועוד מעט כל ישראלי שיש לו כלי נשק ירדוף אחרינו. ירינו על אחת הדלתות וזרקנו עליה רימונים. פרצנו פנימה ומצאנו שם בחור צעיר וילדה קטנה. ידענו שיש שם בטח גם אישה ואולי עוד ילדים. כמה מאיתנו החזיקו את האבא ואת הילדה והאחרים חיפשו אותם. ירינו כדי להפחיד אותם ולהכריח אותם לצעוק ממקום המחבוא שלהם, אבל לא שמענו כלום. אחר כך סיפרו לי שהאמא הסתתרה עם עוד איזו ילדה והשתיקה אותה כדי שלא תבכה. הילדה נחנקה ומתה.

הילדה שתפסנו התחילה לבכות. בא לי לתקוע בה כדור, אבל החלטתי להתאפק. יהיה זמן לזה אחר כך. האבא ניסה להרגיע אותה ואמר לה שהכל יהיה בסדר. הוא לא ידע אז מה אנחנו מתכננים עבורם. כיוונתי עליהם את הנשק שלי ואמרתי להם לזוז לכיוון הים. הילדה בכתה שהיא רוצה את אמא. אבל לא היה לפי זמן להיכנס שוב לדירה ולחפש גם אותה.

כשהגענו אל החוף סימנתי לחברים שלי שהגיע הזמן לגמור את הסיפור עם הגבר הזה, שבטח היה חייל בצבא הציוני ואולי גם הרג ערבים חפים מפשע. יריתי בגבו והוא התמוטט על החול. לא יכולתי להרשות לו להישאר בחיים. סחבתי את הגופה שלו אל הים, דחפתי את הראש שלו פנימה והחזקתי אותו ככה כמה דקות עד שהייתי בטוח שהוא מת.

החזקנו את הילדה הקטנה שעמדה וצרחה שם ככה שכמעט כל העולם שמע. שתראה, הפושעת הזו, מה קורה לאנשים רעים כמו האבא שלה. היה ברור לי שגם איתה נצטרך לסגור את החשבון. זה היה הדבר האחרון שרציתי שהיא תזכור, הילדה הזאת. שאבא שלה כבר לא יכול לשמור עליה. שאין מי שיכול לעצור את גיבורי חזית השחרור הפלסטינית.

ואז ניגשתי אל הקינוח. הלכתי אל הילדה הבוכה, גררתי אותה אל סלע ורוצצתי את ראשה עליו. בהתחלה היא צרחה וקראה בבכי לאבא ולאמא שלה שיעזרו לה אבל אני לא נכנעתי לסחיטה הרגשית הזאת והמשכתי. אחר כך, כדי להיות בטוח שהיא מתה, לקחתי את הרובה שלי ועם הקת הכיתי בראשה כמו באמוק והוא הוטח שוב ושוב אל הסלע, כשהעיניים הגדולות שלה מפסיקות לראות והפה שלה מתעוות בכאב איום. הייתי אחוז טירוף. ירד לה המון דם. אבל זה מה שקורה כשנתקלים בנו, הלוחמים הפלסטינים הגיבורים. אנחנו, אין לנו אלוהים. שלא יצפו מאיתנו לרחמים. גם לא תינוקות בנות ארבע.

אתם יודעים מי הכי הרגיז אותי באותו יום? הבוגד הדרוזי. אתם לא יודעים על מי אני מדבר, נכון? אז אני אספר לכם. קראו לו יוסף משלב. אחר כך הוא היה גנרל בצבא הישראלי. הוא תפס אותי והכניס לי כזו סטירה שאפילו אבא שלי לא נתן לי. חתיכת בוגד שכמותו. בושה לראות ערבי כמוהו שמשתף פעולה עם הפושעים הציונים. אצלנו כבר היו מעמידים אותו עם הגב אל הקיר.

שניים מהחברים שלי נהרגו מיריות הציונים. אחר כך הביאו אותי ואת אחמד למשפט. הם רצו לדון אותי למוות, הטיפשים האלו, אבל החוק המפותל והמסובך שלהם לא איפשר את זה. אני בז לאנשים חלשים כאלה. אני הלכתי אל משימת הגבורה שלי בידיעה ברורה שלא אחזור ממנה חי. והם, הרכרוכיים האלה שהמערב הדקדנטי ניוון את מחשבתם והפך אותם לדמויות רופסות וחיוורות, שומרים עלי בחיים.

אחר כך, בכלא, הבנתי שאני כנראה חכם יותר מכל האסירים האחרים,האנאלפביתים הפלסטיניים שבאו ממחנות הפליטים ומעולם לא למדו שום דבר ולא ידעו להסביר אפילו לעצמם מה הפילוסופיה שבשמה הם נלחמים. אבל אני הייתי אחר והם הבינו את זה. משכיל, רהוט, רציני, כמעט הוגה דעות. הפכתי לאסיר הביטחוני הוותיק והמוערך ביותר. הייתי כל כך מוערך שהיה ברור שמתישהו מישהו יתחיל לדרוש את שחרורי. וזה קרה. ובנוסף לכל זה הישראלים גם נתנו לי לעשות תואר אקדמי באוניברסיטת תל אביב. אפילו התחתנתי והבאתי ילדים לעולם. מה אתם יודעים.

היום אני גיבור לאומי בלבנון. חיזבאללה, הכוח הפוליטי החזק ביותר שם, הפך אותי לאישיות נערצת. אז נכון, אני חילוני עם עבר מרכסיסטי והם שיעים משוגעים שמעבירים את החיילים שלהם שטיפות מוח תוצרת איראן, אבל אחרי שביליתי את כל חיי הבוגרים בכלא הישראלי נדמה לי שאני זכאי לקצת הערצה.

אני יכול עוד להמשיך ולספר לכם על תולדות חיי, אבל נדמה לי שאת הבסיס הבנתם. אני גיבור ערבי. הרגתי ישראלי בן עשרים ושמונה ורוצצתי את ראשה של תינוקת בת ארבע. זו הייתה פעולה צבאית ממדרגה ראשונה. היא השיגה את שלה. עובדה, עד היום אין ישראלי שלא מדבר עליה ולא מזכיר אותה. כשאני חושב על זה, אולי זה בגלל שהרגתי את התינוקת ההיא. אם הייתי הורג רק את אבא שלה אף אחד לא היה זוכר את זה.

פעם הייתי שום דבר. סתם עוד ילד דרוזי מהרי הלבנון. היום אני גיבור בגלל שרצחתי ילדה קטנה. לא חמש עשרה דקות של תהילה קיבלתי אלא שלושים שנה כאלה. בעוד כמה ימים אעמוד על במות ענק ורבבות מעריצים יריעו לי ויקבלו את פני כאל. ערוצי טלוויזיה מכל העולם ירדפו אחרי וירצו לראיין אותי. קלוז-אפים שלי יפארו את שבועוני החדשות הנחשבים ביותר. תיכוניסטים מסוקסים ובנות ענוגות יתלו תמונות של בחדריהם. כל משפט של יצוטט בהרחבה ויהפוך לסלוגן של עזוז וגבורה. שמי יינון לנצח בתולדות לבנון ופלסטין. ילדים ילמדו עלי מספרי ההיסטוריה. היה שווה.

למען הסר ספק, הטקסט הזה אינו מצוטט במדויק מפיו של האיש שבפיו הושם. הוא נובע ישירות מהעידנא דריתחא בו אני שרוי ברגעי כתיבה אלה. מי שרוצה להעיר לי על עניינים של טעם, מתבקש לעשות זאת במייל.

Extraido del blog:www.aplaton.co.il/story_446

La madre de Dany Haran acusa a Olmert,en una emocionante carta,por soltar al asesino de su hijo y nieta, Samir Kuntar .

Su hijo y nietita volvieron a ser asesinados por segunda vez
esta vez,a manos del gobierno de Israel.

משוחרר?
במשך 29 שנים היא שתקה, וכעת, כאשר העסקה עם חיזבאללה עומדת להתבצע וסמיר קונטאר, שרצח את בנה ונכדתה, ישוחרר, כותבת נינה קרן בת ה-82, מכתב מצמרר לרה”מ. “איך אוכל לראות את המפלצת חוצה את הגבול? אני מדמיינת את עיני נכדתי פעורות מפחד, לא מבינות למה אביה הגיבור לא מציל אותה”
אלי לוי | 3/7/2008 19:30 הוסף תגובה שמור במזוודה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
“איך אוכל לשאת את הרגע בו יחצה את הגבול, ויהפוך ממפלצת נתעבת לגיבור החדש של לבנון?” – כך כותבת נינה קרן, אמו בת ה-82 של דני הרן ז”ל, לראש הממשלה, אהוד אולמרט בתגובה להסכם חילופי השבויים בין ישראל לחיזבאללה, במסגרתו ישתחרר המחבל סמיר קונטאר, שרצח את בנה ונכדתה.

לקריאת מכתבה של נינה קרן לראש הממשלה - לחצו כאן

נינה קרן
נינה קרן צילום: אלכס רוזקובסקי

“חמישה מאסרי עולם נגזרו על אותה חיית אדם”, כתבה קרן. “בעוד מספר ימים הוא יצא לחופשי, לפני שריצה ולו מאסר עולם אחד. הזעקה הבוקעת מקרבי, רוצה אני שצליליה יהדהדו בעולם כולו ולא יתנו מנוח לך ולכל בית ישראל”.

קרן לא הרבתה לדבר בתקשורת במשך 29 השנים שעברו מאז היום הנורא. מפעם לפעם במרוצת השנים נשאלה על עמדתה בנושא שחרור אפשרי של קונטאר, ולעולם לא האמינה שישראל תשחרר את רוצח בנה ונכדתה. גם היום, כשהיא בת 82, עם 15 נכדים ושמונה נינים, היא זוכרת כל פרט מאותו יום נורא.

היום (ה’) הסכימה קרן לדבר עם nrg מעריב בביתה בקרית טבעון. בעזרת ילדיה ובני משפחתה, שלא עוזבים אותה לרגע אחד, היא מבקשת להעביר את עמדתה לראש הממשלה השרים ולכל העולם, מתוך מאמץ אחרון שלה למנוע את העסקה, רגע לפני שהיא יוצאת לדרך.

“איזה מסר זה לתושבים ולחיילים?”, שואלת קרן. “זה לא פייר מה שעשו. הוא מעולם לא הביעה חרטה על מעשיו. ומה עם גלעד שליט? שכחו את שליט. קודם היו צריכים לעשות את עסקת שליט, ואחר כך את העסקה בלבנון כי שליט חי. מה יהיה איתו?”.
“אני פוחדת לחשוב מי יהיו הבאים בתור”

“כל הזמן אומרים קונטאר, קונטאר, קונטאר, אבל שכחו בכלל מי זה קונטאר, מה הוא עשה, איזה רוצח מתועב הוא”, אומרת קרן. “לא יודעים את מי הוא הרג, למה הוא הרג. רק מדברים עליו ושכחו את מעשיו. אני רוצה שידעו שלדני ז”ל יש אמא, יש אחים ואחות ויש אחיינים ומשפחה גדולה. עכשיו קונטאר ישתחרר יחזור ללבנון, יתחיל את חייו מחדש, יחגוג ויתחתן.

אמו של דני הרן כתבה לאולמרט גם על העלייה שלה ושל בעלה לפני 60 שנה מסין, אז היה דני בן שנה בלבד וכן על בגרותו, כשהפך למנהל מפעל גיבור במעלות בגיל צעיר ולחם למען דו קיום בין יהודים לערבים. קרן מציינת כי בנה אפילו יזם רעיון לישוב משותף של יהודים וערבים.

“כשאני
עוצמת את עייני בלילות, אני רואה את עיניה השחורות של נכדתי עינתי פעורות מפחד, לא מבינות למה האבא הגיבור שלה לא מציל אותה ממכות הרובה המוטחות בעוצמה על ראשה”, כתבה קרן לאולמרט.

על החששות מהיום הקרב לשחרור קונטאר מהכלא כתבה קרן: “איאלץ לראות איך העולם חוגג כולו על דמם של בני ונכדותי ביום שובה של המפלצת ללבנון. איאלץ לראות איך יריעו לו, לגיבור החוזר מן השבי, היישר לחיק משפחתו.

“איאלץ לחשוב על העתיד המאושר המחכה לו, על המשפחה שיקים, על הילדים שיביא לעולם ואולי על דור חדש של מחבלים. אדוני, ראש הממשלה, כבר עכשיו אני פוחדת לחשוב מי יהיו הדני, העינת והיעל הבאים בתור”.
“למה אף אחד לא שואל אותי? אני אמא שלו”

קרן מבקשת מאולמרט תשובה לדברים שכתבה לו. היא מסיימת את מכתבה במשפטים הבאים: “לפחות תהה זעקתי זו זעקתם וזעקתם של בני דני ונכדותי עינת ויעל מצלצלות באוזניהם של מחליטי ההחלטות וחותמי העסקאות ובאוזני עם ישראל כולו, בתקווה שלא היה זה קורבן שווא על מזבח החלטות פוליטיות”.

בשיחה עם nrg מעריב אמרה קרן כי היא מבינה את משפחות החטופים. “אנחנו באותה סירה”, היא אומרת. “כל השנים אמרו שלא ישחררו מחבלים עם דם על הידיים. מה קרה עכשיו? בגין היה בהלוויה של דני והבנות, ואמר: ‘אני לא אעבור על זה לסדר היום’. מה קרה עכשיו?

“כל השנים אני סובלת ועכשיו אסבול עוד יותר. החלטה הזאת מעודדת טרור. קונטאר הוא חיית אדם, לא בן אדם. אני יכולה לחשוב על הרגע שהוא יעבור את הגבול. אני לא אסתכל בטלוויזיה ולא אראה את זה. אולמרט עשה כאן טעות גדולה. למה אף אחד לא שואל אותי? אני אמא שלו, ואלחם בשבילו”.

לגבי דבריה של סמדר הרן, אשתו של דני, כי מדובר בהחלטה של המדינה ושלא מדובר באסיר פרטי שלה, אמרה קרן: “זו דעתה של סמדר, ואילו לי דעה אחרת”.

Testimonios impresionantes del pigúa de ayer

EL CHOFER DEL AUTOBUS,ASSAF NADAV,CUENTA SU EXPERIENCIA:

El conductor del micro.

”De repente aparece desde atras un tractor para construcciones y me choca,abrí la ventanilla para insultarlo por la forma en que maneja,cuando de pronto,introduce la pala de su tractor por debajo del autobus y nos levanta unos metros,entonces deja caer el micro lleno de pasajeros al suelo y lo da vuelta por completo”

LA MADRE QUE ALCANZÓ A SALVAR A SU BEBITA DE CINCO MESES ANTES DE MORIR APLASTADA POR EL TRACTOR.

Bat Sheva Onterman,33,maestra jardinera de profesion,volvía de una visita al hospital con su puequeña hija de 5 meses de edad,El inmundo asesino arabe al verla con una criatura en brazos arremetió deliberadamente contra ella.Un segundo antes de ser pisada por el terrorista,alcanzó instintivamente a depositar a su hijita fuera del vehículo ,el cual quedó debajo de la topadora asesina con la desafortunada madre dentro.

Tres muertos y mas de 50 heridos en salvaje atentado terrorista en Jerusalem

Tres muertos y decenas de heridos en un atentado terrorista en Jerusalem
La calle Yaffo, en un mediodía sangriento en Jerusalem.

Un palestino de Jerusalem oriental mató a tres ciudadanos israelíes conduciendo un tractor en la calle Yaffo en la ciudad de Jerusalem. Por lo menos 36 personas resultaron heridas, y por el momento no se sabe el total de muertos. El atacante fue abatido por dos policías, después de haber atacado a conductores, transeúntes y pasajeros de dos autobuses volcados.

Atentado por atropellamiento con un tractor en el centro de Jerusalem: tres personas resultaron muertas. Una de ellas, una mujer aplastada dentro de su automóvil, cuando un palestino, habitante de Jerusalem Oriental, manejó un tractor de la construcción en medio de la calle Yaffo en Jerusalem, atropellando gente y llevándose por delante automóviles y a dos autobuses de Egged, que volcaron.

Dos efectivos de seguridad se subieron al tractor y comenzaron a forcejear con el terrorista, hasta que lo abatieron cerca del hospital Shaarei Tzedek.

La policía informó que hay temor de personas atrapadas debajo del tractor. El conductor es un árabe de uno de los barrios de Jerusalem Oriental, de 30 años, conocido por la policía por sus antecedentes penales.

En el lugar se registró un tendal de destrucción, heridos y muerte. El Maguen David Adom se declaró en emergencia por “incidente con víctimas numerosas”. La mayoría de los heridos, por ahora 36, son de leve consideración, pero entre ellos hay una madre con su beba.

El comandante de la Policía de Jerusalem, Aharón Franco, dijo al Canal 2 que “un terrorista montado en un tractor de tipo Schuffel comenzó a atacar a vehículos por la calle Yaffo, entre ellos dos autobuses. Al parecer hay muertos, pero no sabemos el número exacto. No hubo avisos tempranos de inteligencia sobre este ataque”.

Según el vocero de Egged, Yossi Kackas, “dos de nuestros autobuses fueron atacados y volcaron, uno de la línea 13 y otro de la línea 60. Ambos viajaban hacia el Mercado Majané Yehuda y hacia la Estación Central de Autobuses. El 13 llevaba 35 pasajeros y el 60 llevaba 15. Los choferes y parte de los pasajeros resultaron heridos o sufrieron ataques de pánico”.

Testigo ocular: “Pensé que era un tractor en su trabajo, pero de repente tomó la calle Yaffo y comenzó a subirse a los autos desenfrenado. Los coches estaban parados en los semáforos, y él con su tractor los pisaba y los azotaba con su pala. Le grité a la gente: ‘Dispárenle’. Vi a un uniformado salir del edificio Migdal Hair con su rifle Uzi hacia él. El tractor siguió hacia Majané Yehuda y volteó un autobús, golpeando a los transeúntes y a quien estuviera en la calle. Los coches se desarmaban por cantidades. Sólo en las películas se ven cosas así. Sencillamente terrible”.

POVESHAM

El 75% de los judíos en Israel se niega convivir con los arabes

La esperanza del ”Zurdaje” israeli sigue desilusionando a todos.

Esperaba más de Tzipi Livni

1/7/2008 - 07:58

Livni afirma por un lado que hay que reaccionar militarmente a toda violación al alto el fuego desde Gaza. Por otro, sigue negociando con Abu Alá por la división de Jerusalem. Hay un solo modo de explicar sus zigzagueos.

“Hay que reaccionar militarmente y de inmediato a todo disparo de Kassam… No me interesa quién disparó”. Si tuvieran que adivinar quién dijo esta frase, es probable que Tzipi Livni estaría en el fondo de la lista, luego de diputados “halcones” de la derecha política. En efecto, hasta hace algunos días, a nadie se le habría ocurrido que la ministra de Relaciones Exteriores del Estado de Israel, que ocupa su tiempo, en especial, en diálogos secretos con Abu Alá sobre la división de Jerusalem y la entrega de más territorios, llamaría abiertamente a una reacción militar tan enérgica. Parte de nosotros todavía recuerda cómo atacó, junto con Ehud Olmert, a Avi Dichter, que llamara, ya en 2006, a convertir a Beit Janún en una ciudad fantasma.

Del titular que aparece a su nombre en el sitio oficial del partido Kadima, se podía casi pensar que Tzipi Livni había comenzado a internalizar la lección de la Desconexión, la retirada unilateral de Gaza, que ella impulsara con tanto entusiasmo. “Hemos salido de Gaza y nos dirigimos a las colonias. Lo que recibimos a cambio fue terrorismo”, dice el título de su columna.

Pero quien esperaba una postura nueva o, por lo menos, coherente, se desilusionó rápidamente en las siguientes líneas: “Israel ya ha aclarado que está dispuesto a efectuar concesiones territoriales para llegar a la paz”.

Hay personas que quizás se pregunten: ¿qué ha provocado el cambio en las palabras de Livni? ¿Se trata esta vez de un verdadero cambio? La respuesta, lamentablemente, decepciona. No fue el sufrimiento de los habitantes de Sderot: como se sabe, la Desconexión ha aumentado en cientos de porcentuales la dimensión del disparo de misiles Kassam contra ellos.

Y a no equivocarse: tampoco fue el copamiento del Hamás ni el secuestro de Guilad Shalit lo que generó una línea dura en la ministra. Fueron las elecciones internas. Livni sabe que los ciudadanos de Israel están hartos de una política floja basada en la tercerización de la seguridad en manos egipcias o en acuerdos con el Hamás.

Tzipi Livni, que ingresó en la política basada en el buen nombre de sus padres, conocidos comandantes en las filas del Etzel, está dispuesta a continuar con sus malabarismos políticos, con los que se pasó del Likud a Kadima, y del rol de la “militarista” al de concesionista extrema.

Para reforzar sus posibilidades de ganar las elecciones dentro de Kadima, todo vale. Para ello, está dispuesta a declarar que la Desconexión condujo al terrorismo y, al mismo tiempo, impulsar otra descoexión, llamar a una respuesta militar, y a más acuerdos de entrega de territorios.

La ministra Livni, ciertamente, se diferencia de sus compañeros en la cúpula partidaria, en que no está sospechada de ilícitos, pero no se diferencia lo suficiente como para retirarse del partido. Más allá de sus débiles pataleos sobre los actos de sus correligionarios Olmert y Hirchzon, su desempeño está plagado de fracasos.

Durante la Segunda Guerra del Líbano, en el verano de 2006, no logró explicar la posición de Israel y nos dejó con una resolución 1701 que no devolvió a los prisioneros a casa, sino a Hezbollah al sur del Líbano con un arsenal de misiles tres veces más grande que antes de la guerra. La misma Livni, encargada del esclarecimiento a favor de Israel, explicó a la prensa en abril de 2006 que las organizaciones terroristas que atacan a soldados no son terroristas.

Livni debilitó a Israel nuevamente cuando fue la primera en reunirse con Abu Mazen pocos meses después del secuestro de Guilad Shalit cuando aquél era miembro de un gobierno de unidad con Hamás, y un día después de que atacara furibundamente a Israel desde el podio de la ONU.

Es más, en lugar de explicar la postura de Israel y su necesidad de fronteras defendibles, grita desde todo escenario internacional que la creación de un estado palestino es del interés israelí.

Los habitantes de Israel quieren un cambio, están ansiosos por él, y no hay encuesta que no confirme esta sensación. Pero nosotros estamos presos de líderes cerrados, que atan la voluntad popular e intentan lavarle el cerebro con consignas tranquilizantes, con tal de no tener que desocupar sus sillones. A pesar de la imagen que transmite, Livni no es diferente en lo más mínimo de sus compañeros aferrados a sus sillas.

Por Yehiel Leiter - Israel Hayom

Provocadores zurdos en Hebron

Provocadores zurdos israelies,intentaron ,una vez mas, realizar una “patrulla”,en la ciudad santa de Hebron,los valientes y arriesgados judios que habitan alli,se lo impidieron,el bus que los transportaba,fue bloquedo y cuando lo intentaron a pie,tubieron una experiencia “no simpatica”

 

Iraní condenado a muerte por espiar para Israel

30/6/2008 - 16:00

Espionaje en Irán. En Israel no conocen el caso.

Alí Ashtari fue hallado culpable de espiar a favor de Israel en cooperación con el Mossad, y a cambio de dinero. Según la fiscalía, Ashtari, de 43 años, habría admitido haberse reunido en el extranjero con agentes del Mossad, que le habrían entregado dinero y equipo electrónico. Hoy fue condenado a muerte.

Alí Ashtari, iraní muslmán, habitante de Teherán, fue condenado a muerte por el tribunal de ese país, por espiar a favor de Israel a cambio de dinero. Ashtari es importador de electrónica y equipos de seguridad, y tiene como clientes, entre otros, al ejército iraní y a otros organismos oficailes.
Un alto funcionario iraní aseguró que Ashtari entregó información delicada sobre el ejército y los centros de seguridad e investigación al Mossad israelí.

“Alí Ashtari, culpable de espiar para el estado sionista, y de cooperar con el Mossad, fue condenado a la pena de muerte”, informó la agencia de noticias iraní Paras. La fiscalía aseguró que Ashtari había admitido las acusaciones, y que había rogado por una amnistía.

La semana pasada Ashtari había sido arrestado y sometido a juicio bajo sospecha de espiar para Israel. La emisora radial estatal informó que había entregado información a Israel a cambio de dinero, pero no fueron suministrados más datos. De la Cancillería israelí indicaron que Israel carece de toda información sobre el caso.

Según la información oficial, en el tribunal fueron presentados varios aparatos y equipos utilizados, según la sospecha, para espionaje. Ashtari fue juzgado en el Tribunal Revolucionario de Teherán, donde son juzgados los acusados de dañar la seguridad nacional de Irán.

Hace algunos años, diez judíos fueron condenados de 4 a 13 años de prisión por espionaje a favor de Israel y fueron liberados a fines de 2002 a raíz de la presión internacional contra Irán.

En el pasado, Irán presentó una protesta a EE.UU. exigiéndole explicaciones sobre la actividad de espionaje en su contra, en especial, según los iraníes, por medio de satélites.

Povesham

Cruzcampo abrió su nuevo sitio

http://backtobedlam.wordpress.com/

A visitarlo,gente,creanme que vale la pena.